Troumot
Daf 27b
מִילְתֵיהּ דְּחִזְקִיָּה אָמַר בִּלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא כְבֵיצָה טְמֵיאָה נוֹגַעַת בְּגוּמָא. מִילְתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָֽמְרָה וּבִּלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא כְבֵיצָה טְמֵיאָה נוֹגַעַת בְּעִיסָּה. 27b אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי יִרְמְיָה לֹא מִסְתַּבְּרָא מַה דְאָמַר חִזְקִיָּה לְשֶׁעָבַר. מַה דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן לָבֹא. אָמַר לֵיהּ וְאוּף נָא סָבַר כֵּן. וְאֵי זוֹ הִיא גוּמָא עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָה תִּיפְתָּר שֶׁגִּיבֵּל אַחַת בִּשְׁבַע עֶשְׂרֵה וְאַתְיָא בְעִיסַּת סְאָתַיִם.
Traduction
Lorsque Hiskia a dit plus haut que même la partie profane devra être mangée par petits fragments, c’est pour éviter la crainte qu'il n'y ait dans la grande pâte un creux rempli d’eau qui propagerait (même au profane) l’impureté de la part d’un œuf comprise dans la pâte. Quant à l’avis émis par R. Yohanan, il se fonde sur ce que (selon lui) il ne faut pas laisser en contact de la pâte (même sans eau) une quantité impure équivalent à un œuf (il exige donc qu’elle ait seulement 4 cabs). R. Yossé dit à R. Jérémie: Ne semble-t-il pas quel l’on peut mettre d’accord ces 2 opinions? On dirait que Hiskia exige le fractionnement de la pâte en cas de fait accompli (d’une pâte ayant déjà la valeur de 112 œufs); et R. Yohanan parle du principe, ou de l’avenir? Ce serait aussi mon avis, répondit R. Jérémie (mais, en réalité, l’explication précédente prédomine). Dans quel cas, alors, y a-t-il lieu de se préoccuper de la question du creux rempli d’eau, selon R. Yohanan? Cela arrive, répondit R. Yossé bar R. Aboun au nom de R. Yona, lorsqu’on a pétri une quantité impure de la valeur d’un œuf mêlée à une quantité pure de 17 (total de 18, insuffisant pour qu’il y ait lieu de donner la Halla, ni, par conséquent, qu’il y ait l’impureté) et que cette partie a été mêlée à une autre allant jusqu’à une valeur de 200 œufs (si, alors, il y a un creux rempli d’eau, cette eau propage l’impureté, laquelle n’est pas annulée jusqu’à la quantité de 200).
Pnei Moshe non traduit
מילתיה דחזקיה אמרה בלבד שלא תהא כביצה טמאה נוגעת בגומא. כלו' דשמעינן ממילתיה דס''ל דאע''פ שאין הביצה טמאה נוגעת בעיסה בודאי אפ''ה צריך ליזהר שלא תהא שם ביצה טמאה אף שהיא מונחת בגומא שבעריבה בין החלקים דשמא תיגע בעיסה אח''כ כדחייש ואמר יש כאן ביצה טמאה ואפי' אינו ברור שנוגעת בהעיסה וכדפרישית:
מילתיה דר' יוחנן וכו'. ר' יוחנן פליג וס''ל דלא קפדינן אלא בלבד שלא תהא כביצה טמאה נוגעת בעיסה בודאי ולא חייש להא דחייש ר' אבהו אליבא דחזקיה:
א''ר יוסי לר' ירמיה וכו'. כלומר דמסתברא לן למימר דלא פליגי אלא בלכתחילה דמה דאמר חזקיה לשעבר לכתחילה צריך ליזהר בכך ואף שאינה נוגעת בעיסה בודאי ומה דא''ר יוחנן לבא כלומר בדיעבד דלא חייש אלכתחילה. א''נ לשעבר ולהבא ממש קאמר וכלומר דחזקיה מחמיר טפי ואף לטהרות שנעשו למפרע ונגעו באותה עיסה חייש אם היתה כביצה טמאה נוגעת בגומא ורבי יוחנן לא חייש לטהרות שנעשו למפרע אלא דדוקא מכאן ולהבא וזהו עיקר דלהאי פירושא אף רבי יוחנן מודה דחיישינן דנוגעת בגומא כדמפרש לקמיה אליביה אלא דאינו מטמא כ''א הטהרות שנעשו מכאן ולהבא וא''ל דאוף אנא סבר כן דבהכי פליגי:
ואיזו היא גומא על ר' יוחנן. השתא דקאמרת דאף ר' יוחנן מודה בנוגעת בגומא לענין לטמא מכאן ולהבא והא לא מצית אמרת דבהך דנוגעת בגומא דאיירי בה חזקיה מודה ר' יוחנן דהא עלה קאמר ובלבד שלא תהא כביצה טמאה נוגעת בעיסה א''כ ש''מ דלהאי נוגעת בגומא דחזקיה לא חייש ר' יוחנן כלל אלא עד שתהא נוגעת בעיסה ואיזו היא גומא אליבא דרבי יוחנן דקאמרת דמטמא בה בלהבא:
תיפתר שגיבל אחת בשבע עשרה ואתיא בעיסת מאתים. כלומר דאם אחת מהחלקים שמחלק את העיסה לגבל בתחלה היא של שבע עשרה ביצים מודה בה ר' יוחנן דחיישינן לענין טומאה להבא אף בנוגעת בגומא וטעמא דמילתא דמכיון שכל החלקים הן של שש עשרה ובאחת מהן ביצה אחת יתירה שפיר חייש ר' יוחנן דמסתמא מניח לאותה ביצה יתירה לאחרונה שיוסיף אותה לחלק האחרון שבהן שבתחלה מדרך לעשות לכל החלקים שוין ומה שנתותר מוסיפין על חלק האחרון וכיון שכן אפי' אם היא בגומא איכא למיחש שמא לא יזהר בזו שמניח באחרונה ותיטמא ואח''כ תטמא את כל העיסה:
ואתיא בעיסת מאתים. והאי גוונא דכל החלקים יהיו של ט''ז כדאמר לעיל שתות מד' קבין ואחד מהן יהיה של י''ז לא משכחת לה אלא בעיסה שהיא של מאתים ביצים וכלומר דאע''ג דנהי דלא משכחת לה בעיסה של מאה וכגון ד' קבין דאמרן לעיל וכד שדינן שיעור החלה דידהו עלייהו הוו להו מאה לכלל החשבון ולהכי קרינן עיסת ד' קבין עיסת טמאה ואף דד' ביצים דשיעור החלה הן מתוך הד' קבין בעצמן שהן צ''ו ביצים ולכל הכ''ג ביצים מפריש חלה ביצה אחת שהיא אחת מכ''ד מ''מ לענין החשבון נקטינן לסימן וקרינן מאה להעיסה של ד' קבין הואיל והחלה שלהן ד' ביצים ושדינן עלייהו לסימן החשבון והשתא נהי דלא משכחת להא דאמרן בעיסת ד' קבין והיינו בעיסת מאה דלא תוכל לעשות כל שאר החלקים שוין ואחד מהן בתוספת ביצה מ''מ תיקשי הא משכחת לה בעיסה שהיא יותר ממאה ביצים עד שתוכל לעשות שאר כל החלקים של ט''ז ט''ז וא' מהן של י''ז אבל הא ל''ק דכיון דלא משכחת לה בעיסת מאה מוקמינן אעיסת מאתים ועוד דהואיל ונקט חזקיה בלישניה שתות ארבעת קבין וארבעת קבין מפרש לה ר' יוסי בר' בון נמי אליבא דר' יוחנן בעיסת מאתים והיינו שני פעמים ד' קבין וכדאמרן דלעיסת ד' קבין קרינן לה עיסת מאה ולשמונת קבין קרינן לה עיסת מאתים לרמז על השיעור חלה מהן ושפיר משכחת לה לכל שאר החלקים של ט''ז ט''ז ולא' מהן של י''ז והיינו ג''כ לסימן החשבון ודשדינן עלייהו שיעור החלה דכשאתה מוסיף להעיסה עצמה של שמונת קבין שמונה ביצים לכל ד' קבין ד' ביצים תהיה שיעור העיסה מאתים ביצים ועכשיו שדי עלייהו לחשבון השמונה ביצים של שיעור חלה משמונ' קבין יהיו ט''ז ביצים והשיעור חלה הוא מכל כ''ג ביצים שבהן ביצה אחת שהן צ''ו לכל ד' קבין עם שיעור החלה ועכשיו תוציא החלה של הח' ביצים שהוספת עליהן עד שיהו מאתים והוא לערך שליש ביצה ושדי עלייהו וזהו החלק האחרון שיש בו יותר מכל שאר החלקי' ואע''פ שאין בו י''ז ביצים ממש מ''מ יותר הוא מכל שאר החלקים לפי החשבון שאמרנו ולא דק ולחומרא הוא דלא דק:
רִבִּי בָּא בַּר מָמָל בָּעֵי וְלֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא נְבֵילָה בְטֵילָה בִּשְׁחִיטָה בָּטֵל מַגָּעָהּ וְהֶסֵּיטָהּ לֹא בָטֵל לְפִי שֶׁאֵיפְשַׁר לִשְׁחוּטָה שֶׁתֵּיעָשֶׂה נְבֵילָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי תַּמָּן אֵיפְשַׁר לִשְׁחִיטָה שֶׁתֵּיעָשֶׂה נְבֵילָה בְּרַם הָכָא אֶיפְשַׁר לְחוּלִין לֵעָשׂוֹת תְּרוּמָה. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי סִימוֹן קְשִׁייָתָהּ וְרִבִּי בָּא בַּר מָמָל קִייְמָהּ.
Traduction
R. Aba bar Mamal dit: Est-ce que l’avis disant que l’impureté n’est pas annulée dans une majeure partie profane n’est pas en contradiction avec l’assertion de R. Yossé b. Hanina (164)Cf. Babli, Betsa, 38bÊ; Menahot 23a., d’après laquelle un morceau d’animal mort tombé parmi d’autres parties semblables d’animaux légalement égorgés est considéré comme annulé, et il est permis, soit d’en manger, soit de toucher le tout, sans devenir impur, sauf qu’en cas de transport, cette partie impure n’est pas annulée, parce qu’il est impossible que la partie égorgée se confonde avec celle provenant d’une bête morte? (comment donc concilier ces 2 avis)? Là c’est différent, répondit R. Yossé; comme la partie égorgée ne saurait se confondre avec celle provenant de la bête morte, ce sont 2 espèces distinctes pouvant s’annuler réciproquement, tandis qu’ici le profane devenant parfois de l’oblation (pour la remplacer en cas de perte), l’annulation n’est pas admise. Selon R. Hiskia, c’est R. Simon (non R. Aba) qui a posé la question, et R. Aba b. Mamal (non R. Yossé) y a répondu.
Pnei Moshe non traduit
ולית הדא פליגא. הא דאמר לעיל בתרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין ועלתה התרומה דאף דאיסור זרות בטל איסור טומאה לא בטל אם פליגא על הדא דאמר ר' יוסי בר' חנינא נבלה בטלה בשחוטה אם חתיכה אחת נבילה נתערבה בשתי חתיכות שחוטות בטילה ברוב. ומסיים הדין ולבתר מפרש טעמא:
בטל מגעה. כלומר והאי בטל דאמרינן היינו לענין טומאת מגע אבל בטומאת משא והסיטה לא בטל דהא מיהת נושא את הנבילה שנתערבה:
לפי שאפשר לשחוטה שתעשה נבילה. בלשון תמיה היא. א''נ לפי שאי אפשר גרסינן דהא אי אפשר לשחוטה שיהא לה דין נבילה דלאחר שנשחטה אי אתה מוצא בה טומאת נבילה וה''ל מין בשאינו מינו ובטל ברוב וקס''ד דה''ה בתרומה טמאה שנתערבה בחולין נמי הכי דאי אפשר לחולין שיעשו תרומה שאינו יכול לקרות שם תרומה על חולין מתוקנין ולר' יוסי ב''ח דס''ל בתר מבטל אזלינן כשהרוב המבטל אינו יכול להיות כהמיעוט הבטל הו''ל מין בשאינו מינו ונתבטל המיעוט והשתא האי מ''ד לעיל דאין איסור טומאת התרומה בטל ברוב החולין לימא דפליגא מילתיה על הדא דר' יוסי בר חנינא:
א''ר יוסי. שניא היא דתמן כדאמרן וכי איפשר לשחוטה שתעשה נבילה אבל הכא איפשר הוא לחולין לעשות תרומה כלומר לענין טומאה דאיירינן הכא דאע''ג דשם תרומה לא חל על החולין המתוקנין לענין איסור זרות וכן שלא תפטור את הטבל דהו''ל מן הפטור על החיוב מ''מ בהא דאמרינן דאיסור טומאה לא בטל ממנה לא קשיא מהא דר''י ב''ח דשפיר משכחת לה שיהו החולין כתרומה שאם נגעה בהן מאה הרי הן טמאין כאותה תרומה טמאה והרי המבטל כמו הבטל והוי כמין במינו לענין דלא בטלה הטומאה ולא דמי לשחוטה דלא משכחת לה שום טומאת נבילה בעולם:
ר' סימון קשייתה ור' בא בר ממל קיימה. כלומר לא כדקאמרת דר' בא הקשה זה ור' יוסי תירצה אלא ר' סימון הוא דהקשה כך ור' בא הוא דתרצה כדאמרן:
Troumot
Daf 28a
משנה: סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּֽפְלָה לְמֵאָה סְאָה טְהוֹרָה בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָֽמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי הוֹאִיל וּטְהוֹרָה אֲסוּרָה לְזָרִים וּטְמֵאָה אֲסוּרָה לְכֹהֲנִים מַה טְהוֹרָה עוֹלָה אַף טְמֵאָה תַעֲלֶה. אָֽמְרוּ לָהֵן בֵּית שַׁמַּאי לֹא אִם הֶעֱלוּ הַחוּלִין הַקַּלִּין הַמּוּתָּרִין לְזָרִים אֶת הַטְּהוֹרָה תַּעֲלֶה תְּרוּמָה הַחֲמוּרָה הָאֲסוּרָה לְזָרִים אֶת הַטְּמֵאָה. לְאַחַר שֶׁהוֹדוּ רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר תּוּרָם וְתִשָּׂרֵף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אָֽבְדָה בְמִיעוּטָהּ. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּֽפְלָה לְמֵאָה הִגְבִּיהָהּ וְנָֽפְלָה לְמָקוֹם אַחֵר רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר מְדַמָּעַת כִּתְרוּמָה וַדַּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָהּ מְדַמָּעַת אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּֽפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה וְנִדְמְעוּ וְנָפַל מִן הַמְּדוּמָע לְמָקוֹם אַחֵר. רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר מְדַמָּעַת כִּתְרוּמָה וַדַּאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין הַמְּדוּמָע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאֵין הַמְּחוּמָּץ מְחַמֵּץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּֽפְלָה לְמֵאָה הִגְבִּיהָהּ וְנָֽפְלָה אֲחֶרֶת הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת עַד שֶׁתַּרְבֶּה תְרוּמָה לַחוּלִין. סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּֽפְלָה לְמֵאָה וְלֹא הִסְפִּיק לְהַגְבִּיהָהּ עַד שֶׁנָּֽפְלָה אֲחֶרֶת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.
Traduction
Lorsqu’un saa d’oblation impure est tombé dans cent saas d’oblations pure, tout le mélange est interdit, selon Shammaï; mais Hillel l’autorise; celui-ci objecte à Shammaï: puisque l’oblation pure est interdite aux étrangers et que l’impur est interdite au cohen, on peut établir une analogie et dire ceci: de même que la pure est emportée par le nombre (s’il y a plus de cent), de même l’impure le sera (166)Si l'oblation pure, interdite aux Žtrangers sous peine capitale, est annulŽe sur cent, ˆ plus forte raison l'impure l'est-elle, dont la consommation par le cohen n'entra”ne qu'une simple transgression.. A cela Shammaï réplique: s’il est vrai que les produits profanes, qui sont moins graves en ce que leur consommation est loisible à tous, peuvent, par leur nombre, annuler l’oblation pure; il n’en est pas de même pour l’oblation, plus grave en ce que son usage n’est pas accessible aux étrangers, et ce n’est pas à dire qu’elle s’annule par le nombre. Après que les uns se furent rendus aux raisons des autres (a fortiori), R. Eliézer dit: On prendra l’équivalent de l’oblation tombée et on la brûlera; selon les autres sages, elle est perdue en raison de son peu de valeur (personne n’étant lésée). Lorsqu’un saa d’oblation tombe dans cent parts profanes et qu’après avoir été recueillie, elle retombe dans un autre endroit, elle produit, selon R. Eliézer, le même effet d’interdire le mélange que la vraie oblation. Mais, selon les autres sages, il n’y a de mélange qu’en raison du nombre proportionnel (et, sur cent, il y a annulation). Lorsqu’un saa d’oblation est tombé dans moins de cent parts égales de profane (170)Babli, Shabat 142aÊ; Temoura 12a., ce qui constitue le mélange interdit, et qu’ensuite une part de ce mélange est tombée ailleurs, elle produit, selon R. Eliézer, le même effet d’interdiction qu’auparavant. Mais, selon les autres sages, il n’y a de mélange qu’en raison du nombre proportionnel; de même, une pâte profane contenant de la levure d’oblation (interdite dès lors aux étrangers), et dont une partie serait mêlée à d’autre pâte, ne la rendrait sacrée que proportionnellement au nombre, et de même encore l’eau puisée (171)Lorsqu'un bain lŽgal, qui doit avoir 40 saas d'eau n'en contient qu'un peu plus de la moitiŽ, soit 20 saas et une parcelle, on peut remplir le reste ˆ mains d'hommes. Cf. (Temoura 1, 6) ne rend le bain légal impropre que proportionnellement. Lorsqu’un saa d’oblation est tombé parmi cent parts égales de profane et qu’après avoir prélevé une part, il est tombé une nouvelle part d’oblation, et ainsi plusieurs fois de suite, le mélange est autorisé (sauf prélèvement d’une part), jusqu'à ce que l’accumulation des parts d’oblation l’emporte sur le profane. Lorsqu’un saa d’oblation est mêlé à cent parts de profane et qu’au moment de le prélever du mélange il y tombe un second saa d’oblation, le tout est interdit (contenant 2 saas d’oblation, nombre prépondérant) selon R. Simon, l’usage en est permis.
Pnei Moshe non traduit
מתני' בית שמאי אוסרין. דס''ל דאין תרומה טמאה עולה באחד ומאה של טהורה כדאמרי טעמייהו הואיל ותרומה חמורה שאסורה לזרים אינה מעלה:
לאחר שהודו. כדקאמר בגמ' שהודו ב''ש לב''ה שהשיבו להם תשובה נצחת על תשובתן דאם החולין מעלין את התרומה שיש בה איסור מיתה לזרים לא תעלה תרומה טהורה את הטמאה שאין בה אלא איסור עשה לכהנים:
ר''א אומר. דכך הוא הדין שתרום אותה סאה ותשרף דאותה סאה שנפלה היא שעלתה:
וחכ''א אבדה במיעוטה. בטלה הטמאה בתוך מאה של טהורה ויאכל לכהנים הכל בטהרה והל' כחכמים:
מתני' ר''א אומר מדמעת כתרומה ודאי. לטעמיה אזיל דס''ל אותה סאה שנפלה היא סאה שעלתה:
אינה מדמעת אלא לפי חשבון. תרומה שבה ואינו אלא חלק א' ממאה לפי שהשאר חולין ואם יש באותו מקום אחר אחד ומאה לזה החלק תעלה וכגון שנתערבה עם סאה אחרת של חולין דאותו חלק א' ממאה של תרומה עולה בא' ומאה ואי אתה מוצא שתדמע אלא אם כן נתערבה אותה סאה עם פחות מסאה של חולין וכן כל כיוצא בזה:
מתני' אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. כגון אם נפלו עשר סאין של תרומה לתשעים סאה חולין ונדמע הכל ונפל מהמדומע הזה עשר סאין לפחות ממאה חולין נדמעו לפי שיש בעשר של מדומע סאה של תרומה ואם נפל לתוכן פחות מעשר סאין אינן מדמעות:
ואין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון. כהאי דתנן בפ''ב דערלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו דחכ''א בין שנפל האיסור בתחילה בין בסוף לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ אבל הכא זה וזה גורם הוא וקיי''ל דמותר והיינו לפי חשבון עד שיהא באותו של איסור בלבד כדי לחמץ:
ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. דקיי''ל ג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה שאין בו ארבעים סאה ודוקא אם נפלו לתוך המקוה מן הכלי אבל אם נמשכו השאובין ע''ג קרקע או בתוך הסילון וכיוצא בו מדברים שאינן פוסלין את המקוה וירדו להמקוה אינם פוסלין את המקוה עד שיהו מחצה על מחצה כגון שהיו שם עשרים סאה מי גשמים והמשיך לתוכן עשרים סאה שאובין פוסלין אותן אבל אם היו שם עשרים סאה ומשהו מי גשמים כל שהמשיך לתוכן שאובין ואפי' עד אלף סאה אינם פוסלין והיינו לפי חשבון שאם היו מחצה על מחצה פוסלין ואם היו רוב הארבעים סאה מן הכשרים אינן פוסלין:
מתני' הגביהה ונפלה אחרת של תרומה לשם. וכן אם עוד נפלה אחרת והגביהה ה''ז הכל מותר מה שנשאר עד שתרבה תרומה לחולין כגון שנפלה סאה אחר סאה עד מאה ועוד של תרומה דאז נעשה הכל מדומע:
מתני' סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה וכו' ור''ש מתיר. הכי גריס נמי בתוספתא פ''ו ותני עלה א''ר אליעזר בר''ש בד''א בזמן שלא ידע בה ואח''כ נפלה אחרת אבל אם ידע בה ואח''כ נפלה אחרת ה''ז מותרת. ודברי ר''א בר''ש אינן מתפרשין אלא אדברי ת''ק דכשלא ידע בנפילת הראשונה עד אחר שנפלה השניה אסורה מפני דהוי כאלו נפלו שתיהן כאחת אבל אם ידע בנפילת הראשונה קודם שתפול השניה הואיל והיה לו להעלותה הרי היא כאילו עלתה ולא נדמעו החולין אלא מפריש סאתים והשאר מותר דאלו לר''ש הא קאמר ה''ז מותר ולא שייך האי בד''א ואין הלכה כר''ש:
הלכה: רִבִּי יוּדָן בַּר פָּזִי וְרִבִּי אַייְבוֹ בַּר נַגָּרִי הֲווֹן יָֽתְבִין אָֽמְרִין תַּנִּינָן אַחַר שֶׁהוֹדוּ. מִי הוֹדָה לְמִי. בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל. אוֹ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי. אָֽמְרִין נֵצֵא לְחוּץ וְנִלְמַד. נָֽפְקִין וְשָֽׁמְעוּן. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יְהוּדָה בַר חֲנִינָה לֹא מָצִינוּ שֶׁהוֹדוּ בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל אֶלָּא בְדָבָר זֶה בִּלְבַד. רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי אַבַּיי שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. הַמְּעָרֶה מִכֵּלִי לְכֵלִי וְנָגַע טְבוּל יוֹם בְּקִילוּחַ יַעֲלֶה בְאֶחָד וּמֵאָה. וְאִם תֹּאמַר בֵּית הִלֵּל יוֹדוּ לְבֵית שַׁמַּאי שֶׁלֹּא תַעֲלֶה. מָאן תָּנָא הָכָא תַעֲלֶה לֹא בֵּית שַׁמַּאי לֹא בֵית הִלֵּל. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי הִלֵּל נֹאמַר בֵּית הִלֵּל שָׁנוּ אוֹתָהּ קוֹדֶם שֶׁיּוֹדוּ לָהֵן בֵּית שַׁמַּאי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן אַחַר שֶׁהוֹדוּ רִבִּי לִיעֶזֶר אוֹמֵר תֵּירוֹם וְתִשָּׂרֵף. וְרִבִּי לִיעֶזֶר לָאו שַׁמּוּתִּי הוּא. אָמַר רִבִּי חִינְנָא מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן אַחַר שֶׁהוֹדוּ אֵילּוּ לָאֵילוּ תַעֲלֶה בֵּית שַׁמַּאי מְסַלְּקִין לוֹן וְאִינּוּן מוֹדֵיי לוֹן. אָמַר רִבִּי אָבִין יֵשׁ כָּאן תְּשׁוּבָה אֲחֶרֶת. כְּהָדָא דְתַנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה וּמַה טְהוֹרָה שֶׁהִיא בְּעָוֹן מִיתָה אֵצֶל הַזָּרִים עוֹלָה. טְמֵאָה שֶׁהִיא בַּעֲשֵׂה אֵצֶל כּוֹהֲנִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן.
Traduction
R. Judan b. Pazi et R. Aïbo bar Nagri étaient assis dans la salle et se disaient: Que faut-il entendre par les termes de la Mishna ''après que les uns se furent rendus aux raisons des autres''? Qui a cédé? Est-ce Shammaï qui adopte l’avis de Hillel, ou est-ce l’inverse? Il faut, se dirent-ils, sortir de cette salle, et au dehors nous apprendrons ce qu’il en est; ce qu’ils firent. Ils entendirent que R. Hiskia ou R. Aha disait au nom de R. Juda b. Hanina: Nous n’avons trouvé qu’un seul cas cité par notre Mishna où Shammaï ait adopté l’avis de Hillel. R. Yona dit au nom de R. Abayé l’avoir déduit de ce qu’il est dit (167)Mishna (Tevul Yom 2, 7): lorsqu’on vide de l’oblation d’un vase dans l’autre et que le bord a été touché par un cohen purifié le même jour (ce qui rend l’oblation impropre), ce contact est annulé par 101 parts équivalentes de l’oblation. Or, si Hillel avait adopté l’avis de Shammaï, à savoir que l’oblation n’est pas annulée, qui aurait émis l’opinion exprimée dans cet enseignement que l’oblation est annulée par 101 parts équivalentes? Ce ne serait ni Shammaï, ni Hillel (il faut donc admettre que Shammaï a adopté l’avis de Hillel). R. Hanina, fils de R. Hillel dit: on peut admettre que Hillel a exprimé ledit enseignement avant d’adopter l’avis de Shammaï (et n’en rien conclure pour notre question). R. Yossé dit qu’on peut déduire la solution des paroles mêmes de la Mishna: après que l’avis de l’un, est-il dit, fut adopté par l’autre, R. Eliézer prescrivit de prélever l’équivalent à l’oblation tombée, puis de la brûler; or, Eliézer n’est-il pas (168)Cf. mme sŽrie, (Yebamot 13, 8) ( 13d). un disciple de Shammaï? (puisqu’il prescrit le prélèvement, c’est une preuve que Shammaï a adopté l’avis de Hillel). Selon R. Hinena, il est dit formellement dans une Barayeta, qu’après l’adoption de l’avis des uns par les autres, il est entendu que l’oblation s’annule (Hillel l’emporte). Comment se peut-il que Shammaï qui a le dernier mot dans la discussion (sans réplique de Hillel) se range à l’avis de son contradicteur? C’est que, répondit R. Abin, il y a là une autre réponse que nous ignorons. Ainsi, par exemple, on pourrait invoquer l’enseignement de R. Oshia, qui raisonne ainsi: si l’oblation pure, dont la consommation est interdite sous la grave peine capitale, peut pourtant être parfois annulée, il en sera à plus forte raison de même pour l’oblation impure, dont la consommation n’est interdite aux sacerdotes que par simple précepte légal.
Pnei Moshe non traduit
גמ' אמרין נצא לחוץ ונלמד. ממה דנשמע משאר בני חבורה:
לא מצינו וכו'. א''כ ב''ש הן שהודו לב''ה:
שמע לה מן הדא. דתנינן בפ''ב דטבול יום המערה משקין של תרומה מכלי לכלי ונגע טבול יום בהקילוח וטבול יום פוסל את התרומה אם יש בו במשקה שנפל בו הקילוח כל כך לעלות יעלה בא' ומאה דקיי''ל הניצוק אינו חיבור לטהרה ולטומאה כדתנן בסוף פ''ח דטהרות והלכך לא נפסל כאן אלא הקילוח בלבד והוי כתרומה טמאה שנפלה לתרומה טהורה ועולה בא' ומאה והשתא אם תאמר דבמתני' ב''ה הוא דיודו לב''ש שלא תעלה א''כ מאן תנא הכי במתני' דטבול יום תעלה לא ב''ש ולא ב''ה וכך הוא בפ''ב דסוכה דמייתי להא:
א''ר חנינה בריה דרבי הלל. דמהתם לא מוכחא מידי דנאמר ב''ה שנו אותה קודם שהודו להן לב''ש ואחר שהודו חזרו בהן מההיא דטבול יום:
מתני' אמרה כן. ממתני' גופה שמעינן דב''ש הן שהודו לב''ה דקתני אחר שהודו ר''א אומר וכו' וכי ר''א לאו שמותי הוא מתלמידי ב''ש וקאמר תרום ותשרף אלמא ב''ש הודו לב''ה שתעלה:
מתני'. בתוספתא פ''ו אמרה בהדיא כן אחר שהודו וכו' תעלה. ופריך הש''ס והריב''ש מסלקין להון לב''ה בתשובתן במתני' ואינון מודיי לון בתמיה וקאמר ר' אבין יש כאן תשובה אחרת שהשיבו להן ב''ה לב''ש על תשובתן כהדא דתני רבי הושעיא וכו' ומייתי לה בתוספתא שם כדפרישית במתני':
תַּנֵּי סְאָה תְרוּמָה שֶׁנָּֽפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה הֲרֵי אֵלּוּ מְדוּמָעִין וְאֵין מְשַׁלְּמִין לָהּ קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ עַל מָקוֹם אַחֵר. וְלֹא מִמָּקוֹם אַחֵר עֲלֵיהֶן אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. 28a וּבַדָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהִיבָּלֵל אֲבָל בַּדָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִיבָּלֵל הוֹלְכִין אַחַר הָרוֹב אִם רוֹב תְּרוּמָה תְרוּמָה וְאִם רוֹב חוּלִין חוּלִין.
Traduction
On a enseigné (165)Tossefta, Terumot 6.: lorsqu’un saa d’oblation est tombé dans moins de cent parts égales profanes, le tout forme un mélange interdit; l’on ne peut pas s’en servir pour remplacer l’oblation ailleurs, en y joignant un 5e supplémentaire, ni remplacer celle qui se trouve là par des produits d’ailleurs; on ne la remplace que selon sa valeur exacte d’un saa. Ceci s’applique à ce qui ne se mélange pas d’une manière parfaite; mais, pour ce qui se mêle bien, on se règle d’après la majeure partie composant l’ensemble; et si c’est de l’oblation, le tout est pris pour tel; si, au contraire, la majeure partie est profane, tout l’est également.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא רפ''ו ואין משלמין לה קרן וחומש על מקום אחר. אם אכל תרומה בשגגה ממקום אחר אין משלמין מהן הקרן והחומש אלא לפי חשבון החולין שבהן כדתנן בריש פרק דלקמן שאינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין והלכך אינו יכול לשלם מן המדומע אלא לפי חשבון החולין:
ולא ממקום אחר עליהן. אם אכל מן המדומע אינו משלם ממקום אחר אלא לפי חשבון התרומה שנדמעה בהן:
ובדבר שאין דרכו להבלל. כלומר דדוקא אם הוא דבר שאינו דרכו להבלל זה בזה שלא יהא ניכר כלל אבל בדבר שדרכו להבלל כגון יין של תרומה שנפל לתוך יין חולין וכיוצא בו ונדמעה שזה מדבר שדרכו להבלל ולא יהא ניכר כלל בזה הולכין אחר הרוב לענין דימוע בשנפלו מהן עוד למקום אחר אבל לא לענין תשלומין קרן וחומש דלעולם צריך שיהו חולין מתוקנין וכאן אע''פ שרוב חולין אסורין לזרם הן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source